מדריך לשיח ישיר

איך נדבר עם אדם שחושב להתאבד?
פשוט, ישיר ואמפתי

מחשבה על שיח עם אדם בסיכון אבדני מעוררת לא פעם חששות: מה אומרים? איך אומרים? ואם נגיד משהו לא נכון? 
אנחנו עלולים לחשוב בטעות שעצם השיח על המחשבות האובדניות ייתן לגיטימציה למעשה או יגביר את הסיכון.

אז בואו נעשה סדר-  שיח ישיר מציל חיים!
שיחה קרובה, ישירה ואמפתית על המחשבות האובדניות מפיגה בדידות, מפחיתה מצוקה ויוצרת תשתית להפחתת הסיכון האובדני. השיחה לא תחמיר את המחשבות האובדניות ולא "תכניס לאדם רעיונות לראש". היא תאפשר לאדם לחלוק את מה שכבר קיים בתוכו מבלי הצורך להסתיר או להרגיש בושה. השיחה לא צריכה להיות "מדויקת" או חפה מטעויות. העיקר שנהיה שם- שואלים, מקשיבים, אנושיים.

למה חשוב לדבר על אובדנות באופן ישיר?

כי אם לא נשאל לא נדע
שאלות ישירות ושיחה פתוחה מעלות את הסיכוי שאדם ישתף במצבו. הן יעזרו לברר את רמת הסיכון ובהתאם להבין מה נדרש מאיתנו כעת: אם האדם זקוק למרחב לשתף או שקיימת סכנה מיידית שמחייבת התערבות דחופה. 

כי שיח ישיר מפיג בדידות ומפחית סבל
אדם במצוקה אובדנית חש לבדו בתוך תהום של כאב. לעיתים ישנו פער אדיר בין הסבל המתחולל בתוכו לבין יכולתו לתווך את הסבל החוצה. 
כשאדם בסביבה שואל אותו באופן ישיר על המחשבות האובדניות – נפתח צוהר. עוד לפני שענה, הוא כבר פחות לבד עם המחשבות הקשות. הוא מרגיש שמישהו ראה אותו, הבחין בעומק סבלו ולא הסיט מבט. נפתחת אפשרות לחלוק את הכאב, להפסיק להסתיר או להעמיד פנים.

כי שיח ישיר בונה תשתית להמשך
גם אם האדם בחר שלא לשתף כעת בכוונותיו, הוא יודע שיש מי שמוכן לשמוע. שיש מישהו שלא נבהל ושאיתו אפשר לדבר על אובדנות.

אבל איך עושים שיח ישיר?
המטרה בשיחה היא להיות נוכחים באמת, להקשיב לעומק מבלי לחפש אשמים, מבלי לקטוע, מבלי להקטין. באופן סימבולי נרצה להבין איפה נמצא האדם, איך נראה החדר החשוך בו הוא נמצא כעת. לא נבקש להוציא אותו משם, אלא נשתדל להצטרף אליו, לשבת לידו ולהחזיק לו את היד בחושך.  שירגיש פחות לבד.
הקשבה אמפתית כזו, הסכמה לשהייה עם האדם במקום בו הוא נמצא, מתוך קבלה ועיניים טובות- היא זו שיכולה לסייע מאוד בהפחתת הסיכון האובדני.

לפני השיחה- מוצאים בתוכנו מקום פנימי של הקשבה אמפתית
כדי שהשיח יתאפשר חשוב להכין את עצמנו לקראת השיחה (עד כמה שמתאפשר)
– נפנה לעצמנו זמן ונמצא מרחב בטוח ושקט
– נשים את השיפוט והביקורתיות בצד
– נבוא צנועים וסקרנים

איך מתחילים את השיחה?
אין צורך במשפט מורכב או דרמטי במיוחד. נדרשת אנושיות שיש בכולנו. משפטים פשוטים כמו:
"אני רואה שקשה לך ואני דואגת"
"אתה חשוב לי , אני כאן לשמוע מה עובר עליך"
"אני מבינה שאת במצוקה וחשוב לי שתדעי שאת לא לבד"
יראו נוכחות, דאגה ועניין אמיתי. 

מהלך השיחה- נהיה נוכחים באמת ונשאל באופן ישיר ואמפתי על המחשבות האובדניות
– נקשיב נקשיב נקשיב- ניתן לאדם מקום להביא את עצמו. 
– לא נמהר להציע פתרונות
– לא נמזער את עוצמת הכאב ולא נתעלם ממנו- ניתן לו מקום.
– לא ננסה "לתקן" את הרגשות או המחשבות של האדם. לא נוכיח לו שהוא טועה.

כשנוצר מרחב בטוח של חיבור נשאל באופן ישיר:
– "יש לך מחשבות לפגוע בעצמך או להרוג את עצמך?"
– "קורה לך לפעמים שאתה חושב על התאבדות?"
– "יש לך מחשבות אובדניות?"
– "את מתכוונת להתאבד?"
– "יש לך תוכנית איך להרוג את עצמך? חשבת מתי ואיפה?"
– "איך אתה חושב למות?"
אם התשובה לאחת השאלות היא “כן”, אפשר לומר:
"תודה ששיתפת אותי. זה כואב לי לשמוע, אני איתך. אתה לא לבד בזה."

ומה עושים אחר כך?
– ממשיכים להקשיב, בלי לשפוט
– מציעים נקודות של תקווה- בלי קלישאות. לא “יהיה בסדר” או “תחשוב חיובי”.
אלא: “אני רואה כמה קשה לך, אני מאמינה שזה לא תמיד ירגיש ככה".
“זה שאתה מדבר איתי אומר לי שיש בך חלק קטן שעוד לא ויתר לגמרי על החיים, חלק שמבקש עזרה.”

מעודדים פנייה לקבלת עזרה מקצועית- כדאי להציע לפנות יחד, לעזור בחיפוש, להקל על הבירוקרטיה. המסר: פנייה לטיפול היא לא חולשה, היא הדרך להתמודד עם הכאב.

ומה לגבי החששות שלנו?
מוודאים מוגנות- מרחיקים אמצעים קטלניים ואם יש חשש מיידי: לא משאירים לבד, לא מבטיחים סודיות, פונים לעזרה מיידית (משטרה 100, מד"א, חדר מיון)
זה לגמרי טבעי, שיח על אובדנות הוא כבד ולא בא לכולנו בקלות.
חשוב לזכור: אתם לא צריכים להחזיק את זה לבד.
התייעצו עם אדם נוסף שאתם סומכים עליו, אם מתאים הזמינו אותו להצטרף איתכם לשיח. 
ופנו לקבלת תמיכה מקצועית במש"ה 050-999-0940

אנחנו כאן